תאאר אבו ואסל נ. מדינת ישראל 

בבית המשפט העליון

 בש"פ  5985/08
 
בפני:  
 כבוד השופט י' דנציגר

העורר:
 תאאר אבו ואסל
 
 נגד
 
המשיב:
 מדינת ישראל
                                         

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.6.08 בב"ש 2697/08 שניתנה על ידי כבוד השופט ר' שפירא.

תאריך הישיבה:                     ז' בתמוז התשס"ח (10.7.08)

בשם העורר:                          עו"ד מ' ז'ולסון – גלעדי

בשם המשיבה:                       עו"ד י' שרף                              

החלטה
 
 בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.6.08 בב"ש 2697/08 (כבוד השופט ר' שפירא), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1. כנגד העורר הוגש ביום 10.6.08 כתב אישום לבית המשפט קמא, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין); חטיפה לפי סעיף 369 יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; פציעה לפי סעיף 344 יחד עם סעיף 335(א)(1) יחד עם סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין; החזקת סכין לפי סעיף 186 יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין וחבלה במזיד לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

2. על פי הנטען בכתב האישום, תכנן העורר יחד עם שניים נוספים, שזהותם אינה ידועה בוודאות למאשימה, לפגוע במתלונן, על רקע סיום קשרי ידידות בין המתלונן לבין אחותו של העורר. ביום 23.5.08 בסביבות השעה 20:00, יצר העורר קשר טלפוני עם המתלונן ואמר לו כי הוא מעוניין לשוחח עימו, על מנת לפתות את המתלונן בתרמית ללכת מן המקום בו הוא נמצא, במטרה לפגוע במתלונן. המתלונן, ששהה באותה העת בביתו, נענה לבקשתו של העורר ואסף את העורר ברכב מסוג פורד פוקוס, כאשר תוכניתו של המתלונן הייתה לקיים את השיחה בבית קפה בגבעת עדה. בהיותם בדרך, ליד אנטנה סלולרית הסמוכה לבסיס צה"ל "רגבים", ביקש העורר מהמתלונן לעצור את הרכב, בתואנת שווא כי הוא מעוניין להטיל את מימיו. במקביל, הזעיק העורר את שותפיו למקום, באמצעות הודעת SMS ששלח אליהם. לאחר מכן, ביקש העורר מן המתלונן כי יקיימו את השיחה בסמוך לאנטנה. המתלונן נענה לבקשה ושוחח עם העורר כשהם יושבים בתוך הרכב. בעוד השניים משוחחים, הגיעו למקום שותפיו של העורר, כשהם רעולי פנים, ואחד מהם היכה את המתלונן בפניו באמצעות אגרוף. מיד לאחר מכן, לקח העורר מן המתלונן את מפתחות הרכב והשליכם הרחק. שותפיו של העורר משכו את המתלונן מכוח אל מחוץ לרכב, והחלו להכותו בעודם אוחזים בו. כתוצאה מהמכות נגרמה למתלונן אדמומיות בפניו, במיוחד סביב עיניו.

בהמשך, שלף אחד משותפיו של העורר סכין והושיט אותה לעורר. העורר ניגש למתלונן ובעוד שותפיו מחזיקים אותו, דקר העורר את המתלונן שלוש פעמים, פעמיים בירך ופעם אחת בגבו. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן חתכים עמוקים בירך ובגב התחתון. לאחר מכן, השליכו שותפיו של העורר את המתלונן על הרצפה ובעטו בו. כמו כן, נטלו העורר ושותפיו אבנים שהיו במקום והשליכו אותן אל שמשות הרכב, כאשר כתוצאה ממעשים אלו התנפצו השמשות. לבסוף, עזבו העורר ושותפיו את המקום והותירו את המתלונן כשהוא פצוע.

הליכי המעצר

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 26.6.08 קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, כדלקמן: דוח משל"ט, ממנו ניתן ללמוד כי המתלונן הזעיק את המשטרה והודיע כי הוא נדקר ברגל ויודע מי דקר אותו; הודעותיו של המתלונן שסיפר על השתלשלות האירועים; שברי זכוכיות של חלון הרכב וסימני דם שנמצאו בזירת האירוע;  זיהוי הרכב שנחבל בבית המתלונן, כאשר במקומות שונים בו נמצאים סימני דם; מכנסיו של המתלונן שהם מוכתמים בדם וחתוכים בצד השמאלי; תיעוד רפואי של המתלונן, בו רשום כי קיימים חתכים בגבו ובירך שמאל, לאחר שלדבריו הותקף, ועדויותיהם של חבריו של העורר אשר פגשו את המתלונן בסמוך לאחר האירוע וראו אותו כואב, פצוע ומדמם כשחלונות רכבו שבורים והוא סיפר להם שנדקר על ידי העורר והותקף על ידי שותפיו כשהם רעולי פנים, בזירת האירוע.

4. בית המשפט קמא ציין בהחלטתו כי העורר הכחיש את המעשים המיוחסים לו ולאחר שטען כי הוא חבר של המתלונן וכי המתלונן מעליל עליו כדי לנקום במשפחתו, כיוון שעזב את אחות וכי המתלונן התקשר לאחותו ואיים עליה (דבר שאותו הכחיש לאחר מכן), ביקש העורר לשמור על זכות השתיקה. בנוסף, טען העורר טענת אליבי לפיה שהה בבית בזמן האירוע, אשר הופרכה בעדות אחותו ואביו של העורר. בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי ממחקר תקשורת של הטלפון הסלולארי של העורר ניתן לראות כי ביום האירוע בסמוך לאחר השעה 20:00 נשלחו ממכשירו הודעות SMS ממקום האירוע, כשתוכנן מעיד על הזעקת שותפיו של העורר והנחייתם כיצד להגיע למקום האירוע. מאוחר יותר, בסמוך לשעה 22:06, נשלחה הודעת SMS ממכשירו של העורר בה נכתב "יש מחסום בכניסה, תמחק הודעה".

5. לבסוף, תיאר בית המשפט קמא את העימות שנערך בין העורר לבין המתלונן ביום 27.5.08, במסגרתו חזר המתלונן על גרסתו במשטרה ואילו העורר טען כי המתלונן הגיע אליו הביתה והם שוחחו כשהוא עמד מחוץ לרכב, אך לא התלווה למתלונן, שנסע לדרכו.

6. לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי קיימות בתיק ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, תוך שהוא מדגיש כי קיומה של גרסה נוגדת מטעם העורר אינה מאיינת את כוחה של הגרסה המפלילה, וכי על בית המשפט לדון בערכן הגולמי של הראיות ולהעריך את סיכויי ההרשעה על בסיסן לבד.

7. באשר לקיומה של עילת מעצר, קבע בית המשפט קמא כי העורר מואשם בעבירות חמורות, שבוצעו לכאורה על רקע "כבוד המשפחה" אולם קדם להן תכנון מראש. לפיכך, נקבע כי נסיבות ביצוע המעשים המיוחסים לעורר מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק המעצרים) ובנוסף, קיים חשש ממשי כי שחרור העורר יביא לשיבוש הליכי משפט, לאור היכרותו המוקדמת של העורר עם המתלונן, לאור מגוריהם של חלק מעדי התביעה באיזור מגוריו של העורר ולאור העובדה כי זהותם של שותפיו של העורר אינה ידועה בוודאות למשיבה.

יתר על כן, ציין בית המשפט קמא כי העורר הורשע הרשעה פלילית אחת בעבירות של פריצה וגניבה מרכב, החזקת נשק, שיבוש הליכי משפט וחבלה במזיד לרכב, בגינה ריצה עונש מאסר בן ארבעה חודשים בעבודות שירות ומאסר על תנאי של שנה במשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירת רכוש שעונשה מעל שנתיים מאסר ויורשע. נוכח כל אלה, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של המשיב באמצעות חלופת מעצר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

          מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

8. לטענת העורר – באמצעות באת כוחו, עו"ד ז'ולסון-גלעדי - שגה בית המשפט קמא כשעצר את העורר עד תום ההליכים נגדו, מבלי לבחון חלופות מעצר ראיות, בניגוד לבקשתו של העורר. בהקשר זה טוען העורר כי העיצומים בהם נוקט שירות המבחן אינם צריכים להביא לתוצאת מעצר כאשר ניתן להסתפק בחלופה ראויה.

9. מוסיף העורר וטוען כי שגה בית המשפט קמא בניתוח העובדתי והמשפטי של האירוע נשוא כתב האישום, לעניין עוצמת הראיות כנגדו. לטענתו, במקרים רבים הדומים לעניינו ואף חמורים ממנו, שחררו בתי המשפט השונים נאשמים לחלופות מעצר ראויות. בהקשר זה מדגיש העורר כי הוא מצוי במעצר החל מיום 23.5.08 כאשר למרות מצוות המחוקק, כלל לא נבחנה חלופת מעצר בעניינו, זאת למרות גילו הצעיר (בן עשרים וחמש שנים), העדר עבר פלילי מכביד, העובדה כי מעולם לא ישב במאסר והעובדה כי יש באפשרותו להציע חלופות מעצר טובות, תוך פיקוח והצבת תנאים מגבילים, אשר יפיגו את מסוכנותו שהיא נקודתית כלפי המתלונן.

10. לבסוף, מעלה העורר טענות לגופה של ההחלטה לרבות: העובדה כי מכשיר הטלפון הנייד ממנו נשלחו הודעות ה-SMS הנטענות רשום על שם אביו ובני משפחה שונים משתמשים בו; מקבלי הודעות ה-SMS נעצרו ושוחררו; כי קיימת אפשרות שהמתלונן מנסה להפלילו, לאור יחסיו של המתלונן עם אחות העורר; כי מי שביצע את המעשים המיוחסים לעורר, עשה זאת שלא מתוך מטרה לקפח את חייו של המתלונן אלא ככל הנראה כדי "ללמדו לקח". לאור כל אלו, טוען העורר כי עניינו אינו נופל בגדר המקרים במסגרתם המסוכנות היא כה חמורה, עד כדי העדר צורך לבחון חלופת מעצר.

11. לאור האמור לעיל, מבקש העורר להורות על קבלתו תסקיר מעצר בעניינו והשבת הדיון בשאלת מעצרו לבית המשפט קמא, על מנת שיבחן חלופות מעצר לגופן.

טענות המשיבה

12. מנגד, טוענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד שרף – כי קיימת תשתית ראייתית חזקה ביותר להוכחת אשמתו של העורר במעשים המיוחסים לו. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי המתלונן הזעיק את כוחות מד"א דקות ספורות לאחר האירוע וסיפר כי ידוע לו מי דקר אותו; מסר לניידת המשטרה שהגיעה למקום כי העורר הוא שדקר אותו; רכבו של המתלונן נמצא כשמשותיו מנופצות ועל המושב האחורי כתמי דם שזוהו במעבדה כדמו של העורר; העורר הכחיש שידע כי המתלונן ואחותו היו חברים ואילו אחותו מסרה בהודעתה במשטרה כי ספרה על כך לעורר; העורר העלה טענת אליבי לפיה היה בבית בעת האירוע וכי בני המשפחה ראו אותו ואילו בני המשפחה לא יכלו לאמת זאת; הודעות ה-SMS שנשלחו ממכשיר הפלאפון של העורר ועוד. המשיבה מציינת בהקשר זה כי המתלונן נחקר באזהרה במשטרה, הכחיש את הטענות שמייחס לו העורר בדבר ניסיונותיו להפליל אותו ושוחרר.

13. לטענת המשיבה, המעשים המיוחסים לעורר והעבירות בהן הוא מואשם הם חמורים ביותר ומעידים על מסוכנות גדולה של העורר. לטענתה, העורר הוא ש"משך" את המתלונן למקום האירוע, הוא שהזעיק את שותפיו למעשים והוא שדקר את המתלונן שלוש פעמים ועזב את המקום יחד עם שותפיו כשהעורר פצוע, כל זאת כאשר עומד ותלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה ולמרות התחייבותו שלא לעבור עבירות רכוש שעונשן מאסר בן למעלה משנתיים למשך שלוש שנים. יתר על כן, טוענת המשיבה כי לאור היכרותו של העורר עם המתלונן ולאור העובדה כי חלק מעדי התביעה מתגוררים בכפר בסמוך לביתו של העורר, קיים חשש כי במידה שישוחרר, ישבש העורר הליכי משפט.

14. לאור כל האמור לעיל, ולאור העובדה כי העורר מואשם, בין היתר, בעבירת חטיפה, טוענת המשיבה כי אין מקום ליתן אמון בעורר ולפיכך אין מקום לבקש תסקיר מעצר בעניינו ולבחון את שחרורו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

15. לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לבקש תסקיר מעצר בעניינו של העורר וכי דין הערר להידחות.

16. לא אחת פסק בית משפט זה כי במקרים בהם מגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת מנאשם (או להפיג את עילת המעצר הקיימת נגדו), אין מקום לבחון חלופת מעצר פרטנית בעניינו של אותו הנאשם [ראו למשל: דבריו של כבוד השופט ח' מלצר בבש"פ 10776/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.12.07) (להלן – עניין פלוני) והאסמכתאות המופיעות שם].

יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת מ' נאור בבש"פ 9447/04 זבידאת נ' מ"י (לא פורסם, 2.11.04):

"בפסיקה עניפה של בית משפט זה נקבע, כי תמיד יש לשקול חלופת מעצר. ואולם לא אחת בדיקה זו דו שלבית היא: תחילה בוחן בית המשפט אם ניתן להסיר את המסוכנות (או עילת מעצר אחרת) ע"י חלופת מעצר כלשהי. אם מגיע בית המשפט למסקנה חיובית, עליו לבחון חלופות מעצר קונקרטיות המוצעות לו, ואת מידת התאמתן, ואולם, אם מסקנתו של בית המשפט היא, כי נסיבות הענין אינן מצדיקות שחרור בחלופת מעצר וכי אין בנמצא, על דרך העקרון חלופה שתסלק את עילת המסוכנות או עילה אחרת, שוב אין טעם וצורך לבחון, מצוות אנשים מלומדה, חלופות קונקרטיות כגון מעצר בית בביתו של פלוני או אלמוני".

הנה כי כן, בחינתה של חלופת מעצר נעשית בשני שלבים; בשלב הראשון, בוחן בית המשפט האם חלופת מעצר כלשהי תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת מנאשם פלוני (או, כאמור, את עילת המעצר האחרת הקיימת כנגדו) ובמידה שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, בשלב השני בוחן בית המשפט את חלופות המעצר הקונקרטיות הקיימות בעניינו של אותו נאשם, ובכלל זה מבקש תסקיר מעצר בעניינו של הנאשם משירות המבחן. לעומת זאת, משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי חלופת מעצר כלשהי לא תוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת מנאשם (או להפיג את עילת המעצר הקיימת כנגדו), אין צורך להטריח את שירות המבחן [השוו: עניין פלוני הנ"ל והאסמכתאות שם].

17. לגופו של עניין, שוכנעתי כי אלו הם פני הדברים במקרה שלפניי. העורר מואשם בביצוע עבירות אלימות חמורות ובעבירה של חטיפה, שנעברו לכאורה כלפי המתלונן שאותו הוא מכיר באופן אישי, לאחר תכנון מוקדם ותיאום עם אנשים נוספים ולאחר שהטעה, לכאורה, את המתלונן לחשוב כי הם בדרכם לשיחה בבית קפה וגרם לו להתלוות אליו בדרכו להוציא לפועל את המזימה שרקם כנגדו. אם לא די בכך, לאחר שתקף, לכאורה, את המתלונן וגרם לו חבלות, הותיר אותו העורר, לכאורה, במקום האירוע כשהוא פצוע. המעשים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצועם מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, ובצדק קבע בית המשפט קמא כי נוכח מסוכנות זו אין מקום לשקול חלופת מעצר קונקרטית בעניינו.

בהקשר זה יוער כי לא מצאתי ממש בטענת העורר לפיה חלופת המעצר לא נשקלה מן הטעם ששירות המבחן היה בעיצומים במועד קבלת ההחלטה בעניינו של העורר. ברי כי אילו היה מגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי יש מקום לבחון חלופת מעצר קונקרטית בעניינו של העורר, לא היה בעיצומים בהם נקט שירות המבחן כדי למנוע את בחינתה של חלופת מעצר כאמור אלא, לכל היותר, לעכב את קבלתו של תסקיר מעצר בעניינו.

18. לבסוף, הגם שהעורר הינו צעיר נעדר עבר פלילי ככל שהדבר נוגע לעבירות אלימות, הרי שהוא בעל עבר פלילי, ואת המעשים המיוחסים לו ביצע לכאורה שעה שעומד ותלוי נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה, תוך הפרת התחייבות כי לא יבצע עבירות רכוש נוספות שעונשן מעל שתי שנות מאסר למשך שלוש שנים. ואולם, עונש המאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו והתחייבותו שלא לעבור על סעיפי התנאי לא הרתיעו את העורר מלבצע את המעשים המיוחסים לו ונוכח זאת, צודקת המשיבה בטענתה כי אין ליתן בו אמון כי יקיים את תנאי השחרור שיושתו עליו במסגרת חלופת מעצר.

19.     לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.

 ניתנה היום, ז' בתמוז התשס"ח (10.7.08)